Decision-making under uncertainty — קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות

קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות — זהו תהליך בחירת האפשרות הטובה ביותר בהיעדר מידע מלא על הסביבה החיצונית, ההשלכות האפשריות והסתברויות התפתחות האירועים. במצבים כאלה, מקבל ההחלטה אינו יכול לתאר כמותית או לחזות את ההסתברויות להתרחשות המצבים המשפיעים על התוצאה, ולפיכך הוא נאלץ לפעול על בסיס מידע חלקי, לא מדויק או איכותני.

מקורות אי-הוודאות

אי-הוודאות במשימות קבלת החלטות יכולה להיות בעלת אופי שונה:

• אי-ודאות קונפליקטואלית (פעילה) — קשורה לנוכחות משתתפים אחרים הרודפים אחר מטרות משלהם ולאי-האפשרות לחזות את התנהגותם. מצבים כאלה מדומים בעזרת תורת המשחקים.
• אי-ודאות פסיבית (משחק עם הטבע) — נובעת מחוסר ידיעה של התנאים החיצוניים האובייקטיביים (מצבי הסביבה), שאינם תלויים ברצון מקבל ההחלטה. מצבים אלה מתוארים במסגרת תורת ההחלטות הסטטיסטיות ומכונים לעיתים קרובות משחקים עם הטבע.
• אי-ודאות סמנטית (מטושטשת) — נגרמת מאי-האפשרות לתאר בבהירות את המצב, האפשרויות וההעדפות בשפה טבעית. הדבר כולל הערכות מילוליות, פרמטרים איכותניים ושיפוטים לא מובנים. משימות מתאימות נחקרות בעזרת לוגיקה מטושטשת ותורת הקבוצות המטושטשות.
• אי-ודאות מידעית — נובעת מחוסר שלמות, אי-דיוק או רעש בנתונים (שגיאות מדידה, הערכות סובייקטיביות, היעדר סטטיסטיקה).

גישות לצמצום אי-הוודאות

אי-הוודאות ניתן לצמצם חלקית או להפחית באמצעות:

• קבלת מידע נוסף (תצפיות, מומחיות, בדיקות);
• מעבר להערכה הסתברותית (במקרה שניתוח סטטיסטי אפשרי);
• שימוש במודלים מטושטשים, כאשר המידע הוא בעל אופי איכותני או מילולי;
• מבנה המשימה (למשל, באמצעות יצירת עץ החלטות או תרחישים).

קריטריונים קלאסיים לקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות

במצב של אי-ודאות, מקבל ההחלטה אינו יודע איזה ממצבי הסביבה האפשריים יתרחש. כדי לבצע בחירה בכל זאת, משתמשים בגישות מיוחדות — קריטריונים, שכל אחד מהם משקף סגנון חשיבה מסוים, מידת זהירות או יחס לסיכון.

• קריטריון וולד (בחירה זהירה). קריטריון זה מתאים לאלה השואפים למזעור ההפסדים האפשריים. מקבל ההחלטה מניח שעשוי להתרחש התוצאה הגרועה ביותר, ומבין כל האפשרויות בוחר את זו שבמקרה הגרוע תניב את התוצאה הטובה ביותר האפשרית. במילים אחרות, זוהי גישה של זהירות מרבית: «אבחר את מה שיבטיח את הנזק המינימלי, גם אם הכל ילך לרעה».
• מתאים ל: מצבים בעלי סיכון גבוה, החלטות אחראיות שבהן טעות אינה מקובלת.
• קריטריון סאוואג' (חרטה על הבחירה). גישה זו מתמקדת בהימנעות מתחושת חרטה לאחר שיתברר שאפשרות אחרת יכולה הייתה להניב תועלת רבה יותר. מקבל ההחלטה משווה כמה הוא עלול להפסיד אם ייטעה בבחירתו, ובוחר את האפשרות שבה החרטה המרבית תהיה המינימלית. מתאים ל: אנשים הנוטים להתבוננות עצמית ולחשש מ«החמצת ההזדמנות הטובה ביותר», וכן בסביבה תחרותית.
• קריטריון לפלס (הסיכוי השווה). מקבל ההחלטה מניח שכל מצבי הסביבה האפשריים בעלי הסתברות שווה, מכיוון שאין סיבה לחשוב אחרת. אז הוא בוחר את האפשרות שנותנת בממוצע את התוצאה הטובה ביותר. מתאים ל: מצבים של סימטריה מלאה בחוסר הידיעה, שבהם כל התוצאות נחשבות שוות האפשרות, ואין העדפות.
• קריטריון הורוויץ (פשרה). זוהי גישה מאוזנת המשלבת זהירות ושאיפה לתוצאה הטובה ביותר. מקבל ההחלטה קובע מראש עד כמה הוא נוטה לאופטימיות, ובוחר את האפשרות שבהתחשב בנטייה זו מניבה את השילוב הטוב ביותר בין התוצאה האפשרית והמובטחת. מתאים ל: מצבים שבהם חשוב האיזון בין ביטחון לתועלת, כאשר קיימת נטייה אישית לסיכון.